כמעט כל מי שעושה מחקר איכותני מכיר את התחושה הזאת: הכלים שאנחנו קוראים להם בשמות מודרניים, קידוד, זיהוי תמות, רוויה תאורטית, לא נולדו בשנות השבעים. הם נעשו קודם, בלי שם ובלי ספרות מתודולוגית שתסביר אותם. הקושי הוא שאין בדרך כלל על מה להצביע.

יש על מה. ב-1902 פרסם ויליאם ג'יימס, פסיכולוג ופילוסוף אמריקני, את "החוויה הדתית לסוגיה". הספר כולו בנוי על ניתוח שיטתי של מאות עדויות אישיות, והוא מדגים כמעט כל מה שהיום נקרא מחקר איכותני. שווה לראות איך זה נראה כשההחלטות המתודולוגיות מתקבלות בלי המילים שאנחנו משתמשים בהן.

הגדרת שאלת המחקר: תיאור ולא הערכה

ג'יימס פותח בהבחנה שכל מי שכותב פרק שיטות יזהה. הוא מבדיל בין שני סדרים של שאלות: מה טיבו של דבר ואיך נתהווה, ומה חשיבותו וערכו. את הראשון הוא מכנה משפט קיומי ואת השני משפט של ערך, וקובע שאי אפשר להסיק את האחד מן האחר במישרין.

התוצאה המעשית היא תיחום מחקרי מדויק: הוא אינו שואל אם הדת אמיתית, אלא מה קורה לאדם שחי אותה. בלשון של היום זו בדיוק ההחלטה להישאר בתיאור של חוויית המשתתפים ולא לחרוג לשאלה הנורמטיבית. ג'יימס מקדיש להחלטה הזאת את מרבית ההרצאה הראשונה, מפני שהוא יודע שהקהל שלו עלול לקרוא אותה כהתקפה.

בחירת המקרים: דגימה תכליתית, במפורש

ג'יימס מסביר שהוא אינו מתעניין במאמין המצוי, זה שקיבל את דתו מן המסורת ומן ההרגל, מפני שהחקירה "מכלי שני" לא תלמד אותו הרבה. במקום זה הוא פונה אל מי שהדת אצלו אינה הרגל אלא קדחת עזה, ואל מי שיודע לתת דין וחשבון בהיר על מה שעבר עליו.

זו דגימה תכליתית מוצהרת, ואפילו דגימה של מקרים קיצוניים. הוא גם מודה במחיר שלה: הוא כותב בהקדמה שקוראים עלולים להתרשם שהוא מגיש להם קריקטורה של הנושא, מפני שבחר דווקא בגילויים הקיצוניים של המזג הדתי. חוקר שמנמק את הדגימה שלו ומודה בהטיה שהיא מכניסה עושה בדיוק את מה שנדרש היום בפרק השיטות.

החומר: תיעוד קיים במקום איסוף חדש

הקורפוס של ג'יימס הוא מסמכים אישיים: יומנים, וידויים, מכתבים ואוטוביוגרפיות. הוא קורא להם documents humains, תעודות אנושיות, והוא מצביע על כך שהם מונחים על אם הדרך ואינם דורשים למדנות של מומחים.

בלשון של היום זה ניתוח תיעוד קיים, והיתרון שבו מוכר: החומר נוצר בלי קשר למחקר, ולכן אינו נגוע בתגובתיות למראיין. המגבלה גם היא מוכרת: מי שכותב יומן או וידוי בוחר מה לכתוב, והכתיבה עצמה היא פעולה פרשנית.

ולצד זה, חומר שנאסף בשאלונים

כאן מופיע הפרט שהכי מפתיע קורא בן זמננו. ההרצאות על ההתחדשות, כלומר על התמורה הדתית, נשענות על אוסף של מאות תשובות לשאלונים שאסף אדווין דילר סטארבק (1866 עד 1947), פסיכולוג אמריקני ותלמידו של ג'יימס, שמסר לו את אוסף כתבי היד שלו. סטארבק פרסם ב-1899 ספר בשם The Psychology of Religion, והשאלונים שלו עסקו בתמורה ובהתעוררות דתית.

כלומר ג'יימס עובד עם שני סוגי חומר: תיעוד ספונטני שלא נוצר למחקר, ונתונים שנאספו בכלי מחקר מתוכנן. זה מה שנקרא היום שיטות מעורבות, או לפחות הצלבה בין שני מקורות עדות על אותה תופעה.

הניתוח: טיפוסים, לא ממוצעים

מה שג'יימס עושה עם הקורפוס הוא בניית טיפולוגיה. "לסוגיה" שבכותרת העברית אינו קישוט: הספר מחולק לפי טיפוסים של חיי נפש דתיים.

ההבחנה הגדולה שלו היא בין דתה של בריאות הנפש ובין הנפש החולה, שתי תצורות של יחס אל הסבל ואל הרע. ממנה נגזרת ההבחנה בין הנולדים פעם אחת, שאמונתם באה להם בטבעיות, ובין הנולדים פעמיים, שעברו דרכה משבר. בהמשך הוא בונה טיפוסים נוספים: העצמי החצוי ותהליך איחודו, ההתחדשות ההדרגתית מול הפתאומית, ומאפייני הקדושה.

בהרצאות על המיסטיקה הוא עושה משהו שקרוב עוד יותר למה שמכונה היום ניתוח תמטי: הוא אוסף עדויות מדתות שונות, ומחלץ מהן את התכונות שחוזרות בכולן. החוויה אינה נמסרת במילים, יש בה תחושה של ידיעה ושל גילוי, היא חולפת, והאדם חש בה שאינו הפועל אלא הנפעל. ארבע התמות האלה נגזרות מן החומר ולא הובאו אליו מבחוץ.

הקריטריון לתוקף: הפירות

לשאלה כיצד אפשר בכלל לשפוט עדות על חוויה פנימית, ג'יימס משיב בשלוש אמות מידה: בהירות מיידית, סבירות פילוסופית ותועלת מוסרית. את הכלל הוא מנסח בקצרה כ"בפריים תכירו אותם, לא בשורשיהם", ומראה שגם המסורת הדתית עצמה הגיעה אליו, כשנדרשה להבחין בין חזיונות אמיתיים ובין מדומים.

זה אינו תוקף במובן הפוזיטיביסטי, והוא גם אינו מתיימר להיות. זו הכרעה מתודולוגית שמעבירה את מרכז הכובד מן המקור של העדות אל תוצאותיה הנצפות, ובמחקר איכותני בן זמננו היא נראית מוכרת למדי.

מה שג'יימס עשה בלי שהיה לזה שם, ומה עוד לא

לסיכום, בספר אחד מ-1902 יש תיחום בין תיאור להערכה, דגימה תכליתית מנומקת עם הודאה בהטיה, שני סוגי חומר שמוצלבים זה בזה, בניית טיפולוגיה וניתוח תמטי מתוך החומר, וקריטריון תוקף מוצהר.

ומה שאין בו, וחשוב לא לטשטש: אין תיאור הליך שמאפשר שחזור, אין דיון בעמדתו של החוקר ובהשפעתה על הניתוח, אין טיפול שיטתי בעדויות שאינן מתיישבות עם הטיפולוגיה, ואין אתיקה של מחקר במובן שאנחנו מכירים. ג'יימס עובד עם חומר של אנשים אמיתיים בלי שום דיון בהסכמה מדעת.

לכן ההפניה אל הספר הזה בעבודה צריכה להיות מדויקת: הוא קודם מתודולוגי ודוגמה היסטורית, ולא אסמכתא. ניסוח כמו "ג'יימס הראה ש" הוא שגיאה. ניסוח כמו "הגיון הדגימה הזה מופיע כבר אצל ג'יימס, ללא השם שניתן לו מאוחר יותר" הוא מדויק.

לקריאה במקור

לספר יש בעברית שתי מהדורות: של הוצאת מוסד ביאליק משנת 1949, בתרגום יעקב קופליביץ', שזמינה גם דיגיטלית בספריית כותר דרך מנוי מוסדי; והחודש יצא תרגום עברי חדש מאנגלית, 322 עמודים, ב-39 ₪ כקובץ PDF או EPUB, עם טעימה חופשית להורדה.

שתי תכונות של המהדורה החדשה רלוונטיות לעבודה מחקרית: מספרי העמודים של מהדורת המקור מופיעים בשוליים, כך שאפשר להצליב עם ספרות המחקר באנגלית, וכל 363 הערותיו של ג'יימס נמצאות בה במספורן המקורי, ובהן ההפניות שלו אל סטארבק ואל שאר המקורות שעבד מהם.

בנושאים קרובים: סוגי מחקר איכותני, וכשלמקור ראשוני יש כמה מהדורות עבריות.