כשחיבור קלאסי תורגם לעברית יותר מפעם אחת, ההפניה אליו מפסיקה להיות פעולה טכנית. שתי מהדורות של אותו ספר יכולות להיות שונות בהיקף, בחלוקה, בניסוח ובמספור העמודים, ולכן השאלה "לאיזו מהדורה אתם מפנים" היא שאלה מהותית שמשפיעה על מה שאפשר להסיק מן הציטוט.

המדריך הזה מסכם את הכללים המעשיים, ומדגים אותם על מקרה נוח במיוחד: "אמיל, או על החינוך" של רוסו, שיש לו בעברית שלוש מהדורות שנבדלות זו מזו בדיוק בדרכים שמייצרות תקלות.

הכלל הראשון: מפנים למה שקראתם

זה נשמע מובן מאליו והוא הכלל שמופר הכי הרבה. התקלה האופיינית נראית כך: החוקר קורא במהדורה אחת, מעתיק מספר עמוד מתוך סילבוס, מאמר או עבודה קודמת שהשתמשו במהדורה אחרת, והתוצאה היא הפניה שמצביעה על עמוד שאין בו מה שנטען.

מספרי עמודים אינם תכונה של היצירה אלא של המהדורה. בעברית, שבה פער של עשרות שנים בין מהדורות הוא הכלל ולא היוצא מן הכלל, הפער בין המספורים יכול להיות של מאות עמודים.

הכלל השני: מציינים את שתי השנים

בכל הפניה למקור מתורגם יש שתי שנים רלוונטיות: שנת החיבור המקורי ושנת המהדורה שבידיכם. השמטה של אחת מהן יוצרת עיוות.

אם תכתבו רק 2009, הקורא עלול לחשוב שמדובר במחקר בן זמננו. אם תכתבו רק 1762, לא תהיה דרך לדעת מה קראתם בפועל ובאיזה תרגום. שם המתרגם ראוי להופיע גם הוא, ולא רק כאדיבות: בחיבור פילוסופי התרגום הוא פרשנות, ומי שבודק אחריכם צריך לדעת של מי היא.

הכלל השלישי, והחשוב: לברר אם המהדורה שלמה

כאן נמצא הסיכון האמיתי, והוא אינו ניכר לעין. מהדורה מקוצרת או מלוקטת אינה מכריזה על עצמה בכל עמוד, וקורא שאינו מכיר את החיבור במקור אינו יודע מה חסר.

הסכנה המחקרית אינה בכך שתצטטו משהו שגוי. היא בטענות שליליות. "רוסו אינו דן ב", "הנושא אינו מופיע בחיבור", "המחבר מתעלם מ" הן טענות שמהדורה חלקית הופכת לחסרות ערך, ובעבודה אקדמית הן בדיוק הטענות שבודק יתפוס.

אמיל ממחיש זאת היטב. המהדורה העברית הראשונה, משנת 1944 בתרגומו של אשר בן-ישראל, היא לקט בן 234 עמודים מתוך חיבור גדול בהרבה. המהדורה המדעית של הוצאת מאגנס משנת 2009, בתרגומה של ארזה טיר-אפלרויט ובעריכתו המדעית של עמוס הופמן, מכילה את חמשת הספרים במלואם, מבוא נרחב והערות, והיא אף כוללת נספח שאינו חלק מאמיל כלל. מי שמסתמך על הראשונה ומנסח טענה על מה שאין בחיבור, מנסח טענה על הלקט.

כשהטיעון נשען על הניסוח

יש מקרים שבהם אי אפשר להסתפק בתרגום כלשהו, והם נפוצים יותר ממה שנדמה: כל פעם שהטיעון שלכם נשען על מילה מסוימת ולא על התוכן הכללי של הפסקה.

הדוגמה הקלאסית באמיל היא דווקא המשפט הראשון. רוסו כתב שהכול טוב כשהוא יוצא מידי l'Auteur des choses, יוצר הדברים. בחלק מהנוסחים העבריים המילה נמסרת כ"הבורא". מי שבונה טיעון על עמדתו הדתית של רוסו ונשען על הנוסח העברי, בונה אותו על הכרעת תרגום ולא על המקור.

הנוהג הנכון במקרים כאלה הוא פשוט: לצטט את התרגום לנוחות הקורא, ולציין בסוגריים או בהערה את המילה או הצירוף בשפת המקור. זה אינו ראוותנות, זה מה שמאפשר לקורא לבדוק את הטיעון.

כשהמחקר שלכם מסכם ספרות שמפנה למהדורות שונות

מצב שכיח בסקירות ספרות: שלושה מאמרים דנים באותו קטע בחיבור, וכל אחד מהם מפנה למהדורה אחרת ולמספרי עמודים אחרים. כאן לא מספיק לבחור מהדורה לעצמכם, כי צריך גם לדעת שמדובר באותו קטע.

הדרך היעילה לטפל בזה היא לא לעבוד במספרי עמודים אלא ביחידות פנימיות של החיבור. ברוב הקלאסיקות יש חלוקה שאינה תלויה במהדורה: ספר, פרק, סעיף, מספר פסקה. באמיל זו החלוקה לחמישה ספרים ולחלקים מוכרים בתוכם, למשל הצהרת האמונה של הכוהן מסבוייה בספר הרביעי. הפניה כזאת שורדת מעבר בין מהדורות ובין שפות, ומאפשרת להשוות בין מקורות שאינם משתמשים באותו עותק.

בעבודה עצמה אפשר למסור את שניהם: היחידה הפנימית, ולצידה מספר העמוד במהדורה שבה קראתם. זה הפתרון שמשרת גם את הקורא שיש לו עותק אחר.

רשימת בדיקה לפני הגשה

לפני שמוסרים עבודה או מאמר שמסתמך על מקור מתורגם, כדאי לעבור על חמש השאלות האלה:

האם ההפניה מציינת את שנת המקור ואת שנת המהדורה. האם שם המתרגם מופיע. האם המהדורה שבידיכם שלמה, ואם לא, האם נמנעתם מטענות על מה שאין בחיבור. האם כל מספרי העמודים נלקחו מהעותק שקראתם בו ולא מרשימה חיצונית. והאם בכל מקום שבו הטיעון תלוי במילה אחת, הופיעה גם המילה בשפת המקור.

המקרה של אמיל, לסיכום

לאמיל יש כיום בעברית מהדורה מדעית מלאה, זו של מאגנס, שאליה מפנים רוב הסילבוסים, ולצידה יצא החודש תרגום עברי חדש מצרפתית של החיבור במלואו, 413 עמודים, ב-39 ₪ כ-PDF או EPUB. לצורכי ציטוט, הכלל פשוט: בחרו אחת, קראו בה, והפנו אליה בעקביות לאורך כל העבודה.

בנושא קרוב כתבנו על עריכה מדעית לספרים ולתרגומים.