יש רגעים בעבודה שבהם אתה עוצר, קורא את השורה שוב, ואז קם מהכיסא.
הרגע הזה הגיע אלינו באמצע בדיקת מראי המקום של חיבורם של התורה ונביאים ראשונים מאת יוליוס ולהאוזן, שראה אור בימים אלה בתרגום עברי, לראשונה אחרי 127 שנה. אנחנו שימשנו עורכים מדעיים של המהדורה, וזה פוסט על מה שקרה בדרך.
הפסוקים שלא היו אמורים להתקיים
ספר כמו זה של ולהאוזן בנוי כמעט כולו ממראי מקום. הוא מפרק את בראשית עד יהושע לשכבות, ובכל פסקה כמעט הוא מצביע על פסוק, על חצי פסוק, על שלושה פסוקים שאינם מתחברים לשכניהם. מי שעורך מהדורה כזאת חייב לעבור על כל ההפניות האלה, אחת אחת, ולוודא שהן אומרות מה שהן אומרות.
ואז הגענו למכת הצפרדעים.
ולהאוזן מציין שם שמות ז 25 עד 29, ואחריו שמות ח 4 עד 10. מי שמסתכל בתנ"ך נוצרי רגיל לא מוצא שם כלום: פרק ז נגמר בפסוק 25, ואין פסוקים 26 עד 29. ההפניה פשוט בלתי אפשרית.
הניחוש הראשון הוא תמיד שגיאת דפוס. הניחוש השני, אחרי שבודקים עוד כמה מקומות ומגלים שהתופעה חוזרת, הוא שמשהו שיטתי קורה כאן. והניחוש השלישי, זה שהתברר כנכון, הוא שולהאוזן לא טעה בכלל. הוא פשוט ספר לפי נוסח המסורה.
בתנ"ך העברי מכת הצפרדעים נמצאת בדיוק שם: סוף פרק ז ותחילת פרק ח. בחלוקה הנוצרית היא מתחילה בפרק ח. חוקר גרמני פרוטסטנטי, בנו של כומר, שלימד בגטינגן ופרסם בברלין בשנת 1899, מנה את פרקי המקרא בספירה היהודית.
אפשר להבין למה זה עשה לנו את היום. אבל יש לזה גם השלכה מעשית מאוד: אילו היינו "מתקנים" את המספרים לחלוקה המוכרת, היינו הורסים מאות הפניות לאורך כל הספר, והקורא העברי היה מגלה שהמספרים לא מובילים לשום מקום. במקום זה נשמרו כל מספריו של ולהאוזן כפי שהם, ורק הסימון הותאם למקובל בעברית: הפרק באות, הפסוק בספרות.
מתי מתקנים ומתי מסמנים
לא כל אי התאמה התבררה כגילוי. במהדורת 1899 יש מקומות ספורים שבהם מודפס מראה מקום שאינו אפשרי מבחינה פנימית, והוא באמת שגיאת דפוס.
כאן התעוררה השאלה שכל עורך מדעי מכיר, וכאן היא הופיעה בצורתה החדה ביותר: מה עושים? לתקן בשקט זה נוח לקורא ורע למחקר, כי מי שישווה למהדורה המקורית ימצא משהו אחר. להשאיר בלי הערה זה נאמן ומתסכל.
ההכרעה הייתה להביא את המספר כפי שהוא מודפס ולהוסיף הערת מתרגם קצרה לצידו. במקומות שבהם המספר מעורר תמיהה אך אפשרי כשלעצמו, הוא הובא בלי הערה בכלל, כי עורך שמסמן כל דבר שהפתיע אותו מייצר ספר שאי אפשר לקרוא.
האות שלא הייתה P
הדבר השלישי שדרש הכרעה היה הסימון. כל מי שלמד מבוא למקרא מכיר את ארבע האותיות של תורת המקורות, ובהן P למקור הכוהני. ולהאוזן לא השתמש ב-P. הוא סימן את אותו מקור באות Q, קיצור של "ספר ארבע הבריתות" בגרמנית, שם שהוא עצמו הציע.
הפיתוי להמיר לסימון של ימינו גדול, והוא היה הופך את הספר לנוח יותר לסטודנט. הוא גם היה מעוות את ההיסטוריה: ולהאוזן עומד בנקודה שבה המערכת עדיין נבנית, והוא אפילו מסביר בהקדמה למה דחה את הסימון של חוקר קודם, משום שסדר האותיות שלו הבליע מראש פסק דין על השאלה איזה מקור קדם לאיזה. סימניו נשמרו, וגם נמנע שימוש במונחים שלא היו קיימים בזמנו.
למה זה חשוב מעבר לספר הזה
העבודה הזאת היא דוגמה טובה למה שעריכה מדעית עושה, ולמה היא שונה מהגהה. הגהה שואלת אם הטקסט כתוב נכון. עריכה מדעית שואלת אם הטקסט טוען נכון: אם ההפניה מובילה לאן שהיא אמורה, אם המונח נאמן לעמדת המחבר, ואם מה שנראה כשגיאה הוא באמת שגיאה או שהוא סימן לכך שלא הבנו משהו.
בשלושת המקרים שלמעלה התשובה הייתה שונה: פעם אחת לא הייתה שגיאה אלא שיטה, פעם אחת הייתה שגיאה וסומנה, ופעם אחת לא היה פגם אלא בחירה מודעת של המחבר שצריך לכבד.
מי שעוסק בכתיבה מדעית מכיר את אותן שאלות בקנה מידה קטן יותר, וכדאי לו גם לקרוא את הטיפים שלנו לכתיבת מאמר מדעי וגם לדעת שאימות מקורות הוא חלק מהעבודה ולא תוספת לה.
על הספר
החיבור הוא מהדורת ברלין 1899, הצורה המורחבת של עבודתו של ולהאוזן, והוא כולל את ניתוח ההקסטאוך, חלק שלם על חיבורם של שופטים, רות, שמואל ומלכים, ונספח תוספות נרחב. 252 עמודים, כ-119,500 מילים, בפורמטים PDF ו-EPUB. בפתח הספר הערת מתרגם המפרטת את כל ההכרעות, כולל אלה שתוארו כאן, ובדף הספר אפשר להוריד טעימה חינם.
זו הפעם הראשונה שהחיבור רואה אור בעברית, ולמעשה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהוא מופיע באותה שפה שבה כתוב הטקסט שהוא מנתח. היינו שמחים להיות חלק מזה.