מבוא: הפגישה מעבר לקו הסכסוך

בחברות הסובלות מסכסוך פוליטי ממושך, הגבול בין הקבוצות היריבות אינו נעצר בפתחו של משרד הרווחה או המרפאה. עובדים סוציאליים נקראים באופן קבוע לסייע למטופלים השייכים לקבוצה שבצד השני של אותו גבול, ומפגש זה נושא עמו עומס רגשי ומוסרי שאין לו מקבילה בעבודה חוצת-תרבויות רגילה. המטופל עשוי להיתפס, ולו בהיסוס, כנציג הקולקטיב האויב, והעובד עשוי להיתפס על ידי המטופל באותו האופן. מתחת למשימה הקלינית המיידית מסתתרת פערה עמוקה יותר: שני הצדדים מבינים לעיתים קרובות את ההיסטוריה המוסרית של הסכסוך בדרכים שונות ביסודן. הם חלוקים על זהות הקורבנות, על מי נושא באחריות, ועל מה שייחשב לצדק.

פער זה, המכונה "פער הצדק הבין-קבוצתי", הוא העניין המרכזי הנדון כאן. תחילה מאותרים שורשיו בפסיכולוגיה החברתית של סכסוכים בלתי-פתירים, לאחר מכן נבחן כיצד הפער מתגלה בתוך מערכת היחסים הטיפולית, ולבסוף מנותח מגוון האסטרטגיות שנוקטים עובדים סוציאליים כדי להתמודד עמו, תוך שקילת יתרונותיהן וחסרונותיהן.

תפיסות מנוגדות של צדק בסכסוכים ממושכים

סכסוכים בלתי-פתירים הם אלימים, ממושכים, ונחווים על ידי החיים בתוכם כקיומיים ואפסיים. עם הזמן מפתחת כל חברה אתוס משותף וזיכרון קולקטיבי המסבירים את הסכסוך, מצדיקים את מטרות הקבוצה הפנימית ומציגים את הקבוצה היריבה במונחים שוללי-לגיטימציה. יסוד מרכזי בתפיסה זו הוא תחושת קורבנות קולקטיבית עצמית-נתפסת, שבה מבינה הקבוצה את עצמה כצד שסבל עוול. מאחר ששני הצדדים נוטים להחזיק באמונה זו בו-זמנית, התוצאה היא "קורבנות תחרותית", כלומר מאבק על שאלת מי סבל עוול גדול יותר. טענות אלו אינן רק תיאוריות; הן ממלאות תפקיד פסיכולוגי בהבטחת הלגיטימיות המוסרית של הקבוצה הפנימית, בהסטת האחריות על נזק שנגרם לצד השני, ובגיוס תמיכה.

תפיסות הצדק נגזרות ישירות מנרטיבים אלו. אם הקבוצה שלי היא הקורבן העיקרי, הצדק מובן בנקל כשיקום, הכרה והשבת מה שנלקח, ואילו סבלה של הקבוצה השנייה, כשהוא מוכר כלל, נחשב משני. שני הצדדים מגיעים לפגישה עם חשבונות אסימטריים ולעיתים קרובות בלתי-ניתנים לפיוס של מה שהצדק דורש. המודל המבוסס-על-צרכים של פיוס מבהיר את מה שעומד על כף המאזניים רגשית באסימטריה זו: בני הקבוצה המוגדרת כקורבן חווים איום על תחושת הפועלות והעוצמה שלהם ומחפשים העצמה, ואילו בני הקבוצה המוגדרת כמבצע עוול חווים איום על דימויים המוסרי ומחפשים קבלה. הקושי מתחזק מכך שבני הקבוצה רואים את עצמם לעיתים קרובות כגם נפגעים וגם פוגעים בו-זמנית, כפילות שהנרטיבים התחרותיים פועלים לדכא.

עמדת העובד מעבר לתהום

כאשר מערכת היחסים הטיפולית חוצה את קו הסכסוך, הדינמיקות הקולקטיביות הללו נכנסות לחדר יחד עם שני האנשים שבו. Baum (2011) זיהה שלוש תכונות המייחדות טיפול במטופל מהצד המתנגד לצורות אחרות של עבודה חוצת-תרבויות: הנוכחות המורגשת של האויב בחדר הטיפולים, אי-האמון של העובד במטופל כנציג הקבוצה היריבה, ואשמתו של המטופל כלפי העובד כנציג הקבוצה הפגועה. המשימה אינה רק לגשר על הבדלי שפה, מנהג ותפיסת עולם, אלא לנהל את השאריות הרגשיות של סכסוך מוסרי שבו שני הצדדים מעורבים.

העמדה אינה סימטרית, ואופייה תלוי במיקומו של העובד. עובד מהקבוצה הרוב המשרת מטופל מהקבוצה המיעוטית היריבה מכניס את עוצמת הקבוצה הדומיננטית למערכת יחסים שכבר אינה שוויונית, וחוויית המטופל עם עוול היסטורי ומתמשך עשויה להיות נוכחת בחדר בין אם מוזכרת ובין אם לאו. עובד מהקבוצה המיעוטית המשרת מטופלים מהקבוצה הרוב ניצב בפני המצב ההפוך. מחקר שבחן עובדים סוציאליים פלסטינים בישראל שעובדים עם מטופלים יהודים מצא שמפגשים אלו היו רוויים במתח, פחד, כעס, ולעיתים שנאה, ושהעובדים ניהלו אותם באמצעות מגוון מוגבל של אסטרטגיות.

כיצד מתגלה פער הצדק בפרקטיקה

פער הצדק אינו מכריז על עצמו בדרך כלל כוויכוח מפורש על פוליטיקה. לרוב הוא מופיע באופן עקיף: בסיפורו של מטופל על אירוע שהעובד היה מספר אותו אחרת לגמרי, בביטויי תלונה המאשימים את קהילת העובד עצמו, בשתיקות הדדיות, או בקושי הפרטי של העובד להושיט אמפתיה לאדם הקשור לקבוצה שנחשבת אחראית לנזק. סכסוך פוליטי אלים עלול לעוות את ההערכה וההתערבות עם בני הקהילה היריבה בדרכים שעובדים לא תמיד מזהים, ולא כוונות טובות ולא ידע תרבותי מונעים עיוותים אלו מעצמם.

אסטרטגיות להתמודדות עם פער הצדק

עובדים סוציאליים אינם עומתים בדרך כלל עם פער הצדק פנים אל פנים. הם מפתחים, במידות שונות של כוונה, מגוון אסטרטגיות לשמירה על יחסי עבודה ניתנים-לפעולה בנוכחותו.

שתיקה והימנעות מהפוליטי

התגובה המדווחת ביותר היא להוציא את הסכסוך, ואת טענות הצדק הכרוכות בו, מהמפגש לחלוטין. מחקר שבחן עובדים סוציאליים פלסטינים ויהודים בתקופה של אלימות פוליטית חריפה מצא שרוב העובדים התמודדו על ידי שתיקה בנושאים פוליטיים. לשתיקה מסוג זה יש היגיון מגן, משום שהיא מגינה על ברית העבודה ממחלוקת שאף צד אינו יכול לנצח בה ושהסביבה מצוידת גרועה להכיל. אולם הגנתה חלקית, שכן הסכסוך הלא-מדובר ממשיך לעצב את מה שכל צד יכול לאמר וכיצד כל אחד מפרש את השני.

הצגת צדק כתרבות

אסטרטגיה שנייה ממסגרת מחדש את הפער הפוליטי והמוסרי כהבדל תרבותי, לניהול בכלים המוכרים של רגישות תרבותית. מהלך זה מושך מפני שהוא הופך בעיה לא-מוכרת ומאיימת לכזו שלמקצוע כבר יש לה שפה ושיטות. אך רגישות תרבותית, אף שהכרחית, אינה מספיקה בסביבות מוכות-סכסוך, משום שהדינמיקות שמכניס סכסוך פוליטי אלים אינן ניתנות לצמצום להבדל תרבותי.

הצבת העצמי מאחורי התפקיד המקצועי

אסטרטגיה שלישית פונה לאתיקה מקצועית והומניזם משותף, ומציבה את העצמי הלאומי והפוליטי של העובד בנפרד מהתנהלותו המקצועית. עובדים מחזיקים לעיתים קרובות זהויות אלו בנפרד, ומדגישים ערכים הומניסטיים ומקצועיים תוך הרחקת עמדותיהם האישיות על הסכסוך. הפרדה זו יכולה לקיים תחושת יושרה ולהגן על המטופל מפוליטיקת העובד, אך היא דורשת מאמץ ואינה שלמה, כיוון שהאישי, הלאומי והמקצועי אינם ניתנים להפרדה מלאה בהקשר שבו הסכסוך חודר לחיי היום-יום.

אסטרטגיות ייחודיות לעובדים מקבוצות מיעוט

כאשר העובד שייך לקבוצת המיעוט והמטופל לקבוצה הדומיננטית, מאגר ההתמודדות לובש צורה ייחודית. תגובות נעו בין הימנעות לבין היפוך יחסי הכוח המקובלים, שבו התפקיד המקצועי הופך זמנית את ההיררכיה החברתית, ומצמצום הבדלים בין-קבוצתיים לשימוש מכוון בהם בתוך העבודה, כמו גם רגעים של עימות גלוי. אסטרטגיות אלו מראות שהתמודדות אינה רק עניין של דיכוי סכסוך, אלא יכולה לכלול גם שימוש בסמכות מקצועית למשא ומתן מחדש, ולו לזמן קצר, על אסימטריה שהעובד חווה בחברה הסובבת.

מענה לצרכים רגשיים שונים

גישה יחסית יותר מתייחסת לפער הצדק לא כאל ויכוח שיש להימנע ממנו או לנצח בו, אלא כאל מבנה של צרכים רגשיים שלא מולאו. מודל הפיוס המבוסס-על-צרכים מציע שמטופל מקבוצה שנפגעה מסתייע בתקשורות המשקמות את תחושת הפועלות והעוצמה, ואילו מטופל מקבוצה הקשורה בביצוע עוול מסתייע בתקשורות המאשרות קבלה ומעמד מוסרי. בקריאה זו, האתגר של העובד הוא פחות לפסוק בין טענות צדק מתחרות ויותר להבין איזה צורך מביא המטופל ולהגיב לו, מסגור מחדש שהופך מבוי סתום של עמדות למשימה של כוונון רגשי.

החזקת שתי הנרטיבים

חלק מהעובדים שואפים להחזיק את שני חשבונות הצדק בו-זמנית, במקום לבחור ביניהם. ראיות ניסויים מצביעות על כך שמסגורים כוללניים, המכירים בכך שכל קבוצה גם נפגעה וגם פגעה, יכולים להפחית קורבנות תחרותית, ושסיווג מחדש של הצדדים לזהות משותפת יכול להקל על סליחה. בתוך הדיאדה, זה נראה כמו הכרה מלאה בסבלו של המטופל מבלי למחוק את סבל קהילת העובד עצמה, ועמידה בפני המשיכה של נרטיב שבו רק צד אחד יכול להיות נפגע.

סופרוויז'ן רפלקסיבי ותמיכה עמיתים

אף אחת מאסטרטגיות אלו אינה ניתנת לקיום בבדידות. הפחתת העיוותים שמכניס הסכסוך לפרקטיקה דורשת הכנה מכוונת והתבוננות מתמשכת, לא הסתמכות על רצון טוב. סופרוויז'ן, ייעוץ עמיתים ותשומת לב לרווחת העובד מספקים סביבות שבהן ניתן לבחון את העומס הרגשי של עבודה חוצת-קווים במקום לפעול מתוכו, ושבהן גם השתיקה עצמה יכולה להפוך לנושא להתבוננות.

שילוב ורפלקציה ביקורתית

בכל האסטרטגיות הללו עובר מתח בין הגנה על מערכת היחסים לבין כיבוד מציאותו של המטופל. שתיקה והצגת פוליטיקה כתרבות שתיהן קונות יכולת-פעולה על ידי הסרת פער הצדק מהנוף, ושתיהן גובות מחיר. עבור מטופל מקבוצת מיעוט, סירובו של העובד לנקוב בשם הסכסוך יכול לשחזר, בתוך מערכת היחסים הטיפולית, את אותה מחיקת התלונה המאפיינת את עמדתו של המטופל בחברה הרחבה. מה שמוצג כניטרליות מקצועית עשוי להתקבל כאסימטריה מוכרת, שבה הסיפור הדומיננטי על האירועים מובן מאליו ואילו הסיפור הכפוף נותר לא-מדובר.

הגישות המבוססות-על-צרכים והכוללניות-קורבנות מושכות מפני שהן הופכות התנגשות לכאורה בלתי-ניתנת-לפיוס של טענות צדק למשהו שעובד יכול לעבוד איתו יחסית. ההבטחה שלהן צריכה להיתפס בזהירות. הראיות להן מגיעות בעיקר מפסיכולוגיה חברתית ניסויית, והעברתן למערכת יחסים טיפולית אמיתית מעלה שאלות שהניסויים אינם מיישבים, כולל הסיכון לעשייה אינסטרומנטלית מכאיבה של כאבו של המטופל. מה שהתגובות הבונות יותר חולקות הוא רפלקסיביות: יכולתו של העובד להכיר שתפיסת הצדק שלו היא עצמה תוצר של חברות קבוצתית ונרטיב קולקטיבי, ולכן חשבון אחד מבין אחרים, ולא המידה הניטרלית שלפיה נשפט חשבונו של המטופל.

השלכות לפרקטיקה, חינוך ומחקר

לפרקטיקה, הניתוח מעדיף עמדה שאינה כופה את הסכסוך לתוך הפתח ואף אינה מעמידה פני שאינו קיים. כאשר מטופל מאותת מוכנות, נקיבת שמו של פער הצדק יכולה להיות מכובדת יותר מאשר שתיקה, בתנאי שלעובד יש התמיכה הרפלקסיבית והסופרוויזורית להחזיק את מה שיבוא לאחר מכן. כוונון לצרכים הרגשיים המבדילים של המטופל מציע חלופה קונקרטית לוויכוח, ותשומת לב מתמשכת לעמדת העובד עצמו מגנה מפני העיוותים הבלתי-מורגשים שמייצר הסכסוך.

לחינוך, המשמעות היא שהכנה לפרקטיקה מעבר לקווי סכסוך צריכה לראות במודעות פוליטית משלים לכשירות תרבותית, ולא תחליף לה, וליצור סביבות שבהן סטודנטים יכולים לבחון את הדינמיקה של זהויותיהם האישיות, הלאומיות והמקצועיות. למחקר, הראיות נותרות מרוכזות במספר קטן של סביבות ומשוקללות לעבר חוויות העובדים ולא תוצאות מדודות עבור מטופלים. הדגמים היחסים הנדונים כאן כמעט ולא נבדקו בתוך מערכת היחסים הטיפולית עצמה, ומחקר השוואתי וארוך-טווח לגבי כיצד אסטרטגיות התמודדות משפיעות על ברית העבודה ועל תוצאות המטופלים יחזק ספרות שעדיין בעיקרה תיאורית.

סיכום

הפער בין תפיסת הצדק של עובד סוציאלי לבין זו של מטופל מהקבוצה היריבה אינו יכול להיות מומס על ידי העובד, שכן הוא מעוגן בנרטיבים קולקטיביים שקדמו לפגישה ויחיו אחריה. אולם האופן שבו הפער מנוהל נמצא בהישג ידו של העובד, וחשיבותו ברורה. שתיקה ותרגום פוליטיקה לתרבות מקיימים את התנועה של מערכת היחסים אך מסכנים לשחק מחדש, בזעיר אנפין, את האסימטריות של הסכסוך. פרקטיקה רפלקסיבית לגבי עמדת העובד עצמו, קשובה לצרכים הרגשיים המבדילים של המטופל, ומסוגלת להחזיק יותר מחשבון אחד של סבל בו-זמנית, מציעה אחיזה יציבה יותר. היא אינה מבטיחה פתרון, אלא מאפשרת לעבודה להמשיך מבלי לדרוש מהמטופל לוותר על מציאות תלונתו, שזהו כשלעצמו מעשה קטן של צדק בסביבה שבה הצדק שנוי במחלוקת.

מקור שהוזכר בסיכום

Baum, N. (2011). Issues in psychotherapy with clients affiliated with the opposing side in a violent political conflict. Clinical Social Work Journal, 39(1), 91–100. https://doi.org/10.1007/s10615-010-0291-4

מקור

Costa, C. (2026). Holding the justice divide: How social workers serving clients from the rival group in conflict zones cope with divergent perceptions of intergroup justice. Journal of Conflicted Areas, 1(2), 42–48.