גישות אקולוגיות בעבודה סוציאלית: רקע והתפתחות

המושג "אקולוגיה" הוטבע לראשונה בשנת 1868 על ידי ארנסט הקל, ומתאר את מערכות התלות ההדדית בין אורגניזמים בטבע. לעבודה סוציאלית יש זיקה טבעית לתפיסה זו, שכן מטרתה המוצהרת של המקצוע היא טיפוח יחסי גומלין בריאים בין אנשים לסביבתם. הגישה האקולוגית הראשונה בעבודה סוציאלית נולדה כמענה לגישת עבודת המקרה האינדיווידואליסטית שהייתה נפוצה בשלהי המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, ופתחה את הדלת להכללת משפחה, קהילה וסביבה רחבה יותר בתוך מסגרת ההתערבות.

הניסוחים המוקדמים של הגישה האקולוגית בעבודה סוציאלית שאבו השראה מתיאוריות ביולוגיות העוסקות בהסתגלות אורגניזמים לסביבתם. בהקשר האנושי, הכוונה היא לתהליך שבו האדם מסתגל לדרישות הסביבה ובמקביל משנה אותה. עם זאת, ניסוחים מוקדמים אלה כמעט שלא עסקו בשאלת עמדת המתבונן, כלומר העובד הסוציאלי, ביחס ללקוח, ובשאלת הכוח הדיפרנציאלי בתוך מערכת הסיוע. הם נסמכו על תיאוריות מערכות שפיתחו לודוויג פון ברטלנפי וגרגורי בייטסון, ומהן שאבו עובדים סוציאליים כמו סלבדור מינוצ'ין בניית מודלים קליניים שלא פירקו את נקודות המבט של בעלי הסמכות בתוך המערכת ולא שאלו מי נהנה מהשגת שיווי המשקל.

למרות מגבלות אלה, הגישה האקולוגית נמצאה מתאימה יותר לרוח המקצוע מאשר המודלים הפסיכואנליטיים שהיו פופולריים בשנות ה-50 וה-60. אדגר אוארסוולד היה חלוץ בשילוב האקולוגיה עם תיאוריית המערכות הכוללת בסוף שנות ה-60. בהמשך, התפשטו מודלים נוספים, ביניהם "מודל החיים" של קרל ג'רמיין ואלכס גיטרמן, מודל האקו-מערכות של קרול מאייר, ועבודתו של מינוצ'ין בטיפול משפחתי מבני. גישות אקולוגיות בהקשר של מגדר, גזע ואתניות הבטיחו הבנה ביקורתית יותר של כוח, אך בשלב ראשון לא ערערו על הערכים הדומיננטיים.

הדחיפה לכיוון ביקורת גלויה של פערי הכוח בתהליכים אינטראקטיביים ניכרת ביותר במהדורה המעודכנת של ספרם הקלאסי של ג'רמיין וגיטרמן משנת 1996, שהוסיפה לדיון מושגים כגון פגיעות, דיכוי, שימוש לרעה בכוח, זיהום חברתי וטכנולוגי, מוצא ונישה, ומסלול חיים עם תשומת לב לקביעייניו התרבותיים-חברתיים. עם זאת, המבקרים טוענים שתיאוריית האקו-מערכות, כפי שנוסחה במקורה, אינה מסבירה מדוע קיימים הקשרים בין גורמים שונים, אינה מנחה את הפרקטיקה ישירות, מעלה על נס יציבות על פני שינוי, ואינה מאתגרת את ההנחות ההיררכיות ואת המוסדות הקיימים.

אקולוגיה חדשה: אקולוגיה חברתית ואקולוגיה עמוקה

האקולוגיה החברתית של בוקצ'ין

מאריי בוקצ'ין (1982) טבע את המושג "אקולוגיה חברתית" בסוף שנות ה-70, בכוונה לתאר את הקשר בין בני האדם לסביבה הטבעית. לשיטתו, אם מרחיבים את המושג האקולוגי הביולוגי כך שיכלול גם את הממד החברתי, ניתן להבין לא רק את מקומנו בטבע אלא גם את יחסינו זה לזה. בוקצ'ין יוצא נגד שימוש לא ביקורתי בעקרונות האקולוגיים, שכן הוא רואה בגישה הסביבתנית הרגילה כלי המפחית סכנות שנגרמות מניצול הטבע מבלי לאתגר את עצם הניצול. האקולוגיה כפילוסופיה, לפי בוקצ'ין, שמה דגש על גיוון ומורכבות, ביולוגית וחברתית-תרבותית כאחד. הוא קורא לחברה לא-היררכית שבה ניצול הטבע על ידי בני האדם, לצד ניצול על בסיס מגדר, גזע ומעמד, יבוטל.

בוקצ'ין רואה את ניכור האדם מסביבתו כתוצאה של מאבקי מעמד, גזע ומגדר, שהובילו לאורך זמן לדיכוי הדדי ולשעבוד הסביבה. בניגוד לשאיפה להשגת הומוגניות כאמצעי לאחדות, הוא מציע פלורליזם בתוך קהילות לא-היררכיות. תפיסתו זו מקבילה לביקורת על שיח מקצועי אחיד בעבודה סוציאלית, הטוענת שנציגי המדינה המנהלים שירותים חברתיים מקדישים מעט מדי תשומת לב לדיכוי לקוחות ולפיצול בין עובדים סוציאליים לבין הקהילות שהם משרתים.

האקולוגיה העמוקה של נאס

ארנה נאס (1989) מגדיר את האקולוגיה העמוקה כחקר התלות ההדדית בכל היבטי המערכת האקולוגית, תוך הכרה בערך הפנימי של כל רכיב ורכיב, ללא קשר לערך שבני האדם מייחסים לו. בגישה זו אין הפרדה בין יסודות אורגניים ולא-אורגניים. נאס מדגיש שמורכבות וגיוון מגנים על מערכות אקולוגיות מפני הרס, ושהסימביוזה מציינת את האחדות שבין הפרט לכלל. הוא טוען שאנו זקוקים לסוגי חברות שבהן שהייה עם יצורים חיים אחרים חשובה יותר מניצולם. נאס כינה את תיאוריו "אקוסופיה T" וחשב עליהם כפילוסופיה מעשית המכוונת לפעולה, אשר כל יישום שלה מבוסס על פרשנות שונה.

האקולוגיה החדשה ומתן שירותים אנושיים: שמונה עקרונות

נאס סיכם את תפיסתו בשמונה עקרונות, המקבילים ברובם לגישתו של בוקצ'ין, וניתן להתאימם לפרקטיקה של עבודה סוציאלית. שמונה עקרונות אלה מאתגרים את ההבנות הקודמות של הפרקטיקה האקולוגית, שלעיתים לא שינו דבר בגישות השגרתיות של ספקי שירותים. להלן תיאורם ויישומם הפרקטי:

ערך פנימי

לכל אדם ערך פנימי ללא קשר למשמעותו התפקודית בקהילתו. בפרקטיקה, משמעות הדבר היא שכל המשתתפים בחיי הקהילה נושאים ערך בפני עצמם. עבודה סוציאלית מבוססת אקולוגיה חדשה מגלה כבוד לרלטיביזם בצורה שבה מנסחים מנדטים מקצועיים, ומכירה בכך שמוסכמות בריאות משתנות עם הזמן ועם ההקשר החברתי.

גיוון ופתרונות מגוונים

גיוון של תרבות וארגון חברתי מאפשר עלייתם של פתרונות ייחודיים לאתגרים משותפים. עובדים סוציאליים הניגשים לעבודתם מתוך נקודת מבט של פריווילגיה עלולים שלא לשים לב למשאבים קהילתיים המציעים מודלים חלופיים של התמודדות. גיוון כוח לקהילות, למשל בתחום רווחת הילד בקהילות אבוריג'יניות, מחייב מהעובדים הסוציאליים גמישות ואורך רוח.

ברית מובנית עם הקהילה

פרקטיקה מבוססת אקולוגיה חדשה מקדמת את כושר הסיוע העצמאי של קהילות מודרות כמטרה בפני עצמה. כוונת הדגש על שיתוף משאבים בריאותיים עם קהילות: מיקום אנשי מקצוע ותקציבים בארגונים קהילתיים האחראים לדירקטוריונים ציבוריים, ועיסוק בתהליכים המאפשרים לקהילות לקבוע את מטרות ההתערבות.

ניהול על ידי בעלי עניין

מנהלנות בשירותים חברתיים, כמו סביבתנות, מותירה ללא עיון את שאלות ההיררכיה והכוח. מערכת שירותים המנוהלת על ידי בעלי עניין קהילתיים ולא על ידי בירוקרטיות, היא זו הנוטה פחות לתרום לפירוק חברתי. עובדים סוציאליים נעשו לעיתים קרובות מדי כמשרתי מדינה התומכים בניכור הולך וגדל של אנשים ממערכות הסיוע הטבעיות שלהם.

העברת סמכויות לקהילה

שירותים מרכזיים עשויים להיות יעילים למנהלים, אך מודלים כאלה לעיתים רחוקות מעמידים משאבים בהישג ידם של הזקוקים להם ביותר, ופוגעים ביכולתה של קהילה לדאוג לעצמה. דווקא בקהילות כפריות בעלות משאבים מועטים, עובדים סוציאליים הצליחו יותר לגייס משאבים, לפעול באופן לא-פורמלי ולהתמקם בתוך מבנים רלוונטיים לקהילה.

מדיניות ציבורית והעצמת קהילה

מדיניות ציבורית המשקפת אקולוגיה חדשה מתייחסת לצרכי חיי הקהילה ברמות מרובות. לדוגמה, מניעת התעללות בילדים אינה מושגת באמצעות התערבויות תוכניתיות בלבד, אלא קשורה גם למדיניות כלכלית ותעסוקתית הפוגעת בעוני. מדיניות ציבורית המקדמת שליטה קהילתית על משאבים ומתירה פרשנויות מרובות של משפחה בריאה תתרום לפתרון בעיות כמו התעללות בילדים.

פיתוח נאור

עובדים סוציאליים הפועלים מתוך אקולוגיה עמוקה וחברתית מכירים בכך שפיתוח, בין שמדובר בשירותים ובין שמדובר ברווחה כלכלית-חברתית קהילתית, חייב לייצר תועלת מתמשכת למספר הגדול ביותר של בני הקהילה. כדוגמה ניתן להביא את יעילותן המוכחת של יוזמות מקומיות המבוססות על פורומי צדק מאחה אבוריג'יניים, שנמצאו יעילים הן לפשעי רכוש הן לפשעי אלימות, ושומרים על בעלות קהילתית על בעיות ופתרונות.

חובה אתית לקידום שינוי

נטייתה של עבודה סוציאלית להתמקד בפתולוגיה אינדיווידואלית במקום ביכולת הקהילתית נמשכת, על אף השיח על גורמים מוסדיים לגזענות ועוני. נטילת עמדה אקולוגית מחייבת עובדים סוציאליים ומעסיקיהם לממש את מחויבותם לשינוי חברתי רחב באמצעות השתתפות ביוזמות קהילתיות פוליטיות.

יישום בפרקטיקה ומסקנות

פרקטיקה של עבודה סוציאלית המבוססת על שמונת העקרונות של אקולוגיה חדשה שואפת לחגוג גיוון בהגדרות הבריאות ולפרק את הכוח היחסי של שיח מקצועי פריווילגי מול הקבוצות המודרות שהוא משרת. גישה כזו נותנת ביטוי לדרישות גוברות מצד לקוחות לשירותים מכילים יותר, תוך הכרה בכך שהנחות הסיבתיות והבריאות הן יחסיות בין תרבויות ולאורך זמן.

יישום בפועל של גישה זו משמעו, לדוגמה, שבמקום לאמן נערים לציות לנורמות התנהגות מקובלות מבלי להתייעץ עמם, מתבקשים אנשי המקצוע להבין את המשמעויות שהנערים מייחסים לחוויותיהם, ולהתאים את מה שהם מציעים למה שהנערים אומרים שהם צריכים. משא ומתן כזה ייתן לגיטימיות לפתרונותיהם של הלקוחות, או יסייע להם להשיג את אורח החיים המועדף עליהם בדרכים המביאות קבלה חברתית רחבה יותר.

עם זאת, הכרה בתלויות ההדדיות ובדינמיקות הכוח אינה פותרת שאלות כיצד יכולים עובדים סוציאליים לתווך בין קבוצות חברתיות שונות, ובין קבוצות אלה, ספקי שירות ומעסיקיהם. ניסיון לשלב גישות פמיניסטיות, ביקורתיות ופוסטמודרניות עשוי לסייע ליישום המעשי של תיאוריה אקולוגית, תוך הוספת נקודת מבט אקולוגית פרוגרסיבית לשיחים מקצועיים אחרים. על כן, הגדרות שרירותיות של קהילות בנוגע לסטנדרטים ראויים של התנהגות ולאפקטיביות פרקטיקה ייוותרו נושא למחלוקת בין בעלי כמויות שונות של כוח.

מקור

Ungar, M. (2002). A deeper, more social ecological social work practice. Social Service Review, 76(3), 480–497.